בעקבות מחנה התחדשות 2017 - לימור בוחרת במחנה!
כל שנה אני מתלבטת אם להגיע למחנה. וכל שנה אני בוחרת מחדש להגיע. למה אני מתלבטת בכלל? לא יודעת. אולי הרצון לעשות דברים אחרים, אולי הרצון לנוח בבית, אולי לעבוד, אולי פשוט הרצון לא לעשות דברים "מכוח האינרציה" (תודה ליוחאי על הביטוי).
כאמור בסוף אני תמיד מגיעה ונהנית מאוד, אבל השנה...השנה היה משהו שונה.
מעולם השם של המחנה לא הצדיק את עצמו כל-כך. התחדשות. וואו! בכל מלוא מובן המילה.
זה התחיל מכל העבודה הקשה והפשוט מרגשת שעידן ושות' עשו לפני המחנה, הלוקיישן החדש שהכניס התרגשות וסקרנות עצומים בלבבות כולנו, וכל המיילים המרגשים שהוא שלח בקשר לכך, שבאמת גרמו לי "להתרגש עד דמעות" (סליחה אגב על האובר שימוש בשורש ר.ג.ש- וזו רק ההתחלה 
;-) ). אני מניחה שאתם כבר מודעים לכמה זה היה גדול מה שעשיתם, אבל בכל מקרה אוסיף את שלי. אי אפשר לשים במילים כמה שזה היה גדול. ולא רק בגלל הלוקיישן הקסום!!! מלא בעצים ובפינות חמד ובמזג אוויר מושלם ובנוף מטורף, אלא בעצם המעבר, בעצם החוויה, בעצם זה שנתתם לנו הזדמנות:
א. לחוות ולהתרגש ממשהו חדש כמו ששנים לא התרגשנו,
ב. לעבור ביחד משהו גדול ושונה שקירב ואיחד אותנו בתור קהילה. ובנוסף חיזק את "המחנה" כגוף פועם ונע, ולא כאירוע תלוי מקום.
אני זוכרת את המשבר של שנה שעברה ואת השיחות בזולה על מה עושים ולאן ממשיכים מכאן, איך יוצאים מה"נימנום" שנכנסנו אליו ואיך נושפים רוח חדשה במפרש, והעובדה שאשכרה עשיתם את זה, ובגדול!!!!!! - היא ראויה להערצה פשוט כך.
זה המשיך ברצון לצירוף אקטיבי של אנשים חדשים למחנה והמאמץ המשותף לשם כך. מה שלגמרי הכניס רוח חדשה ומרעננת ותחושה כייפית של המשכיות.
ככל שהתקרב המחנה אחזה בי מן התרגשות כזו שאף פעם לא חוויתי לפני מחנה.
ואני לא יודעת מה זה, אולי הפז"מ שצברתי אתכם משפחה יקרה, אולי משהו בי שנפתח פתאום וגרם לרגשות שלי לגאות, אולי באמת המעבר המרגש הזה, אולי הכל ביחד. אבל כשכף רגלי דרכה במחנה השנה, הבנתי משהו שלא הבנתי אף פעם - כאן אני רוצה להיות כל שנה. אתכם. בלי שאלות ובלי התלבטויות. אין לי מה לחפש בשום מקום אחר. לכאן אני שייכת.
הסתכלתי סביבי ולא האמנתי לכמות האהבה שאני מרגישה לאנשים סביבי, ולא האמנתי על הזכות להיות חלק מקבוצה של אנשים כל-כך נדירים, מיוחדים, ופשוט מעוררי השראה!! וריחפתי. שבוע שלם ריחפתי. זה לא יאומן אבל פשוט נהניתי מכל רגע ורגע. האהבה הזו שלי אליכם השתלטה על כולי, הרגשתי שאני הולכת עם לבבות בעיניים! והאהבה הזו חזרה אליי בדמות חוויות, שיחות, חיבוקים, אוכל, טבע, שירים, ניגונים, אמנות, ידע, התפלספויות, נתינה, קבלה, והרבה הרבה הרבה צחוק.
ומילה אחרונה לגבי הילדים, או יותר נכון הנערים והנערות, שהולכים ונהיים גוף פעיל, נוכח ומשפיע במחנה וזה פשוט...אממ איך לאמר? מרגש!!!!!!!!!
אנשים - אתם גדולים.
תודה עצומה על הכל. מברכת על הזכות להיות חלק מכם.
ואוהבת אתכם מן הסתם.
לימור.