159
 
159

נתינה - אמנון גולדברג


159
אחרי המחנה עברו לי הרבה מחשבות ורעיונות בראש, ורציתי לשתף אתכם בכמה מהם. ההגיגים האלה הם דעתי הפרטית בלבד, ואשמח מאוד לקבל תגובות.
 שלום חברים וחברות יקרים ויקרות
 
רציתי לומר תודה על שבוע מדהים שמילא אותי מאוד בהשראה ובאוויר לנשימה.
תודה מיוחדת לכל המארגנים שעשו עבודה מדהימה ובזכותם השבוע הזה התאפשר לכולנו. הנתינה הגדולה שלכם ראויה להערכה ענקית. זה בכלל לא מובן מאליו שכזאת נתינה ללא תמורה חומרית תנתן בחברה החומרנית שלנו, ואני שמח שאני מכיר אנשים כמוכם.
ותודה לכל מי שהשתתף, עזר, אירגן, שמח, רקד, צחק, נתן, קיבל, הקשיב, שיתף והביא את עצמו כמו שהוא.
 
אחרי המחנה עברו לי הרבה מחשבות ורעיונות בראש, ורציתי לשתף אתכם בכמה מהם.
ההגיגים האלה הם דעתי הפרטית בלבד, ואשמח מאוד לקבל תגובות.
 
אינדיבידואליזם – שיתופיות
"אינדיבידואליזם היא תפיסה השמה את היחיד במרכז, בניגוד לקולקטיביזם - השם את החברה במרכז. התפיסה האינדיבידואליסטית טוענת כי על האדם לדאוג קודם כל לעצמו, ותרומתו לחברה היא משנית. לכן, אינדיבידואליזם היא השקפה העומדת בסתירה להשקפה הוליסטית, קולקטיביסטית, המדגישות את ערכי החברה, הקבוצה, כבעלות קדימות על מטרות הפרט. אינדיבידואליזם אף מתנגדת לדעה לפיה מסורת, דת, או כל צורה אחרת של ערך מוסרי חיצוני צריך להציב מגבלה על הבחירות של הפרט ופעולותיו." (ויקיפדיה)
הקונפליקט בין אינדיבידואליזם לשיתופיות הוא מרכזי אצל כל אחת ואחד מהמין האנושי. מצד אחד אנחנו יצורים חברתיים שזקוקים לחברה כדי לשרוד, כדי לקיים יחסים רגשיים ופיזיים וכדי לא להיות בודדים ולשם זה אנחנו צריכים לא רק לקחת מהחברה אלא גם לתת. ומצד שני אנחנו רוצים לקבל לעצמנו, להנות, לבלוט, להראות, לבטא את הייחודיות שלנו, לעשות את מה שטוב לנו. וזה לפעמים מתנגש עם הרצונות של החברה.
החברה המודרנית שכחה כמעט לגמרי את השיתוף ונשארה רק עם אגוצנטריות ודאגה ליחיד, מה שגורם להרבה מאוד מהבעיות החברתיות שאנחנו רואים יום יום.
המחנה כמו שאני רואה אותו הוא ניסוי של יצירת שיתופיות תוך מתן מקום גדול לייחודיות של כל אחד מהמשתתפים.
מצד אחד יש המון דברים שצריכים להעשות – התכנון, ההקמה, המטבח, הנקיונות וכל השאר. דברים שרובנו ביום יום היינו מעדיפים להמנע מהם ושהם יעשו מעצמם. אבל פה הדברים לא נעשים מעצמם – אם אני לא אעשה מישהו אחר יצטרך לעשות.
והיופי של המחנה הוא שאף אחד לא מחוייב לעשות שום דבר. אין רשימת תורנויות, אין חובות, אין סנקציות חברתיות על מי שלא עשה שום דבר כל השבוע.
ציניקן שישמע על רעיון כזה בטח יחשוב שהדברים פשוט לא יעשו, או שקצת מאוד אנשים יעשו את הכל. וראה איזה פלא, במשך כל השבוע כמעט כל המחנה מתגייס ועושה את מה שצריך לעשות.
ומי שבוחר לעשות – מגלה שהדברים שחשב שלא בא לו בכלל לעשות בעצם יכולים להיות מאוד מהנים – מישהו מגלה שזה כיף לו לעבוד בפעילות גופנית קשה בהקמה. מישהו אחר מגלה את הכיף בלתת לאחרים את האפשרות להיות באור, להנות ממקלחת, לחרבן בנחת.
אבל האמת שמה שתיארתי עד עכשיו על המחנה הוא קצת אידילי. השיתוף במחנה הוא הרבה יותר גדול מבחברה הרגילה, אבל תמיד יש את יום ההקמה שבו בערך אותם אנשים עובדים קשה וקורעים את התחת. ויש את יום הפירוק שבו לא נשארים הרבה אנשים ואלה שנשארים עובדים קשה.
אז הניסוי הצליח, אבל יש עוד מקום לשיפור. אז איך מחזקים את השיתופיות ?
יש מספר סיבות מרכזיות שבגללן אנשים ירצו לתת ולעשות למען המחנה ולמען אחרים:
 
  • לתת פשוט כי רוצים
זו הסיבה האידיאלית והרעיון/עקרון שמנחה את המחנה מקווה שהיא תספיק. אך לצערנו, לפחות ברמת התפתחותנו הנוכחית היא לא מספיקה.
 
  • לתת כדי שאחרים לא יעבדו יותר מדי קשה
זו בהחלט סיבה שגורמת לעשיה. אך זו לא סיבה טובה, כי היא הרבה פעמים באה מתוך אשמה, או שהאדם שעושה מרגיש שהוא וויתר על משהו יותר טוב, שיגרום לו יותר הנאה.
למרות זאת, גם כשאדם עושה "בעל כורחו", הרבה פעמים הוא יגלה תוך כדי את חדוות העשיה והנתינה, ויגיע בעצם להבנה של הסיבה השלישית לנתינה.
 
  • לתת מתוך אגו
לדוגמא, לתת כדי שאחרים יראו שאני נדיב ותורם, ויאהבו אותי. להשפיע כדי שדברים יתנהלו בדרך שלי.
זוהי לא ממש נתינה, כי מה שחשוב זו הכוונה, והכוונה פה היא לקבל ולא לתת.
 
  • לתת ולעשות מתוך הדחקה
כשאנו מעדיפים לא להתמודד עם קשיים פנימיים כי הם נראים לנו קשים מדי, אנו מוצאים מנגנונים להדחקת הרגשות. לכל אחד יש את מנגנון ההדחקה החביב עליו, ולחלק מהאנשים המנגנון החביב הוא עשיה.
ואז האדם יעשה המון, ייתן המון, יתרום המון למען המחנה, אבל הוא עצמו יצא מהמחנה מותש, מתוסכל, חסר סיפוק ובודד.
פגשתי במהלך השנים במחנה מספר אנשים שהשתמשו במנגנון הזה, ועם כל ההערכה שלי לתרומה האדירה שהם נתנו למחנה, מאוד קיוויתי בשבילם שיוכלו לנוח, לשבת רגל על רגל בלי לעשות כלום, ויתמודדו עם מה שבאמת מפריע להם.
 
  • הבנה שנתינה למען אחרים נותנת פרס יותר גדול מקבלה רק למען עצמי
זוהי הסיבה האידיאלית לנתינה. אם כל העולם היה מבין שבעצם הנתינה אנחנו מקבלים הכי הרבה, והיה מבין את הקשרים ההדדיים שיש בין כל יצור בפלנטה שבגללם הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו זה לדאוג לאחרים, העולם בעצם היה מגיע לתיקון.
הרעיון הזה מגיע בשנים האחרונות ממסורות רוחניות שונות, אבל החברה בכלל לא מחנכת את הצעירים והמבוגרים לחשוב כך. החברה מחנכת אותנו לחשוב רק על מה אנחנו יכולים לקבל, או בעצם לקחת.
 
לדעתי המחנה, אנחנו, צריכים לחנך את עצמנו לתפיסה הזו.
להפנים לעומק את ההבנה שככל שניתן יותר ונעשה יותר, כך יהיה יותר טוב לכל מי שמסביבנו, וכתוצאה מזה כך יהיה טוב יותר לנו.
להסביר בכתב בפרוט בעלון המחנה, ובעל פה, לכל מי שמגיע למחנה, וותיקים וחדשים, שזה בעצם רעיון המחנה.
להפוך את הערך של נתינה לערך מרכזי שכל מי שמגיע למחנה יכיר, יבין את חשיבותו, וירצה ליישם.
לתת לכל מי שמגיע למחנה את האפשרות לתת, ובכך להגדיל את עולמו ועולמנו.
ובכך נגדיל עוד יותר את השיתופיות שכבר קיימת, נאפשר אינדיבידואליזם כי כל אחד יעשה רק כי הוא רוצה לעשות, ונחלק את העומס בצורה יותר טובה בין כולם.
 
 
ובכן, יש לי עוד המון נושאים לכתוב עליהם, אבל מכיוון שהחלק הראשון יצא ארוך, אשלח אותו בנפרד והשאר (אני מקווה) יבואו אחר כך.
 
אשמח מאוד לקבל תגובות, ולפתח את הדיון על הנושאים החשובים האלה כי הם בנפשו של המחנה, וחשובים מאוד להמשך התפתחותו ולדינמיות שלו.
 
תודה על הקריאה,
באהבה גדולה
אמנון