159
 
159

סוף השבוע בשדה ניצן 2006


159
בסוף השבוע האחרון (14-15/07/06) נפגשתי עם אנשים נהדרים במושב שדה ניצן שבדרום, עשינו המון כייף, שכלל כדורסל בבריכה, ארוחת גורמה על הדשא, טניס, שירה עם גיטרה, אה כן וגם הייתה "המשכיות".
יום שישי, השעון מעיר אותי ב-10:30 מאוחר מאוד יחסית לזמן שבו תכננתי לצאת מהבית, אבל מוקדם מאוד בהתחשב בעובדה שהלכתי לישון ב-3:30 אחרי יומולדת שחגגנו לערן ואיתן בגג של גיא ואמיר בפלורנטין.
בחוץ העולם בקצב מטורף, האנשים מוטרדים ממה יהיה, האם אנחנו נכנסים למלחמה עם לבנון, ואולי אפילו יותר מזה, ואני בתוכי חושב, איך לעזאזל אני אספיק לארגן את כל הציוד בבית, לקפוץ לסופר לעשות קניות (בכל זאת יום שישי) להכין משהו לאכול עכשיו, להכין משהו לסופ"ש, לאסוף את כל הציוד הדרוש מהמחסן ולהספיק לאסוף את אבנר בגשר "השלום" באילון (לעצמי אני מגחך, כמה אירוני זה יהיה להגיד שאני כנראה לא אספיק להגיע ל"שלום" בזמן).

סופם של דברים חיוביים להסתדר להם מעצמם, וכך גם הפעם, בין צלצול לבקש הסברי נסיעה לצלצול לברר אם זה מסוכן שם, בעודי מוטרד כמובן מדברים הרבה יותר פשוטים כמו: לבחון את ההפרש במחיר בין חומוס אחלה לחומוס צבר, הטלפון מצלצל, ועל הקו טלי שואלת בנחמדות "תגיד יש מישהו שצריך טרמפ מת"א", לקח לי זמן להבין שהיקום שלח לי עוד גלגל הצלה, ולכן במקום להגיד כן, אמרתי שאני אברר, אבל טל אשתי המשלימה, ידעה לחבר אותה לאבנר ובכך לקנות לנו עוד שעה שעתיים של התארגנות.

בסופו של דבר יצאנו ב-15:30 מהבית (קבענו עם כולם ב-15:00 בשדה ניצן), לא כל כך נורא, אבל עצם זה שזה היה שעתיים אחרי השעה שתכננו גרמה למתח באוויר, מתח שגרם לשתיקה מעיקה למשך חצי שעה, ואז נכנס הדיסק של "מוניקה סקס" לרדיו דיסק, שרנו שניים שלושה שירים והופ אנחנו שוב בכיף.
את פנינו בשדה ניצן קידמו ה"מקדימים", טלי, רן, אסתי, גלעד. ישובים להם על הדשא, משועשעים מאיך נראית מזדה 3 כשדוחסים לתוכה 14 מזרנים, בספסל האחורי ועוד 5 מחצלות, ציוד אוכל, אוכל, וגיטרה, או שבעצם משועשעים למעשה מ"זמן המחנה" הפלואידי שחזר לתפוס מקום של כבוד באירוע מסוג זה. "תכנס ישר, תפנה שמאלה ואתה כבר תראה את הדלת כניסה", ממלא אחר הוראות נכנסתי פנימה, חשבתי מועדון קטן, משהו כמו כיתת לימוד, אבל המועדון בשדה ניצן ישר אמר לי שמשהו נפלא הולך להיות פה, קודם כל הוא היה ממוזג, ובחום המדברי זה כבר עושה את כל ההבדל, אבל בנוסף לזה, המועדון היה מאובזר בכורסאות נוחות , מטבח שכולל מקרר, כיור ומספיק מקום להתרווח בכיף. על אחד הקירות התנוססו להן תמונות ילדות של חברי מחנה מקומיים כגון איל שמיר, שמרית, גלעד ועוד... נחמד !!!

הסדנה של אבנר שתוכננה ל-17:30 נידחת מין הסתם לשעה יותר הגיונית כמו 18:30 (מה שאומר שמתחילים ב-19:00) וזה משאיר לנו בדיוק את הזמן הנחוץ לקפוץ לבדוק את הפסיליטיז שהבטחתי באי-מיילים ששלחתי. הדבר הראשון (והאחרון) שאני בודק זה את הבריכה, וכל מה שיש לי להגיד זה "וווווווההההההההווווווו" איזה כיף. שתיים שלוש בריכות (טוב נו את הבריכה השנייה עשיתי בשחיית כלב ואת האחרונה עשיתי בשחיית גב לא ברורה) קצת "כדורסל מים" או האבקות במים עם כדורסל, או איך שלא נקרא לזה. הספקתי אפילו לצאת להתייבש (בכל זאת מדבר) ולהגיע לסדנה של אבנר "סדנת חושים".

עכשיו כאן אני בהתלבטות, לספר לכם מה עשינו בסדנה, או להפנות אתכם לבנק הסדנאות לקרוא על הסדנה. בואו נסכם שזאת הייתה סדנה מגניבה לאללה שכללה שימוש יותר מפוקס בחושים שלנו (כל אחד בנפרד), סדנה שהסתימה בטיול וטיפוס על מגדל עץ, מול שדה של חסה בשקיעה, אפשר היה להגיד מושלם אם לא היה רעש של קאסמים ופגזים אחרים ברקע כל הזמן. במחשבה שנייה, כל מה שהיה חסר לתמונה ההזויה הזו של שקיעה עם פיצוצים ומסוקים ברקע זה מוסיקה הולמת והינו מרגישים ממש בתוך סט הצילומים של אפוקליפסה עכשיו. כמה חבל שזאת המציאות.
כשחזרנו, חלקנו עמל על להכין ארוחת ערב, חלקנו האחר, הלך לחמם את האוכל המוכן שדורש חימום, ואני הסתובבתי בין הדשא למועדון מחפש משהו לעשות, ומתעצל לעשות אותו כשאני מוצא כבר משהו. תוך שעה, פלוס מינוס, ארוחת הגורמה הוגשה אל הדשא, עשינו קבלת שבת מקוצרת וטרפנו את האוכל. משם, כל אחד בזמנו שלו, פרש לעיסוקיו, שיחות נפש, ניגון בגיטרה, ואני כבר התחלתי זומם איך להכניס את כולם למועדון על מנת להתחיל בפעילות "המשכיות" לשמה התכנסנו בסוף השבוע.

לקח לי קצת זמן, קצת כושר שכנוע, והרבה דיקטטורה אבל בסופו של דבר הצלחתי להביא את רוב החברה לפעילות המהות במועדון. הפעילות נפתחה בחידון קצר של אסתי (שדה ניצן = בלומפילד) המשיך במדיטציה קצרה להזכיר לנו קצת את רוח המחנה, ולבסוף סיעור מוחות בראש פתוח שכל מטרתו להעלות מלא רעיונות לפעילות המשכיות. בהתחלה הרעיונות זרמו בטפטופים, אבל אחרי נאום חוצב לבבות של חן שגרר אחריו מחיאות כפיים, נפתח הסכר והרעיונות זרמו בקצב. מטיולים לניקוי נחלים להופעות במעונות נזקקים, שיפוץ גנים ציבוריים עזובים, ועד לצביעת פחים ציבוריים בוורוד.

חזרנו לדשא, וכאילו לא עזבנו בכלל, חזרנו לרבוץ ולקשקש אחד עם השני, הגיטרות חזרו למקומם, והמשכנו בדיוק איפה שהפסקנו. בארבע בבוקר כשהלכתי לישון עוד נשארו להם חמישה שישה חולי ירח לשכב להם על הדשא ולדמיין שמחר בבוקר לא יהיה חם ומלא זבובים. אני לא ממש זוכר את הדרך לשק"ש, אולי בגלל שהיתי עייף והלכתי עם עיניים עצומות, ואולי בגלל שסתם רציתי לתרגל את מה שעברנו בסדנה של אבנר מקודם, מצד שלישי זה גם יכול להיות הערק או היין.
הבוקר היה המשך ישיר רק הפוך ליום אתמול, הוא התחיל בהתמרחות על הדשא, המשיך בארוחה (הפעם ארוחת בוקר) ומשם לבריכה ... לא, לא שכחתי "פעילות המשכיות", הנאצי (אני) וויתר ודחה את הפעילות לשעה 15:30. אז אחרי האבקות מים עם כדורסל (השם הרשמי שנבחר למה ששיחקנו שם) טניס, תיאטרון אימפרוביזציה (בראשות ניר רז, אורי, וניר קרוזה) שלפתי את שאריות המחנאים העצלים מהמים לפעילות המשכיות ב'.

התפצלנו לקבוצות: עזרה לקהילה , עזרה לסביבה, השקעה בעצמנו, ואידיוטים בע"מ, ולהפתעתי למרות חוסר החשק המופגן שנראה בהתחלה, הקבוצות החלו לתפקד, רעיונות נזרקו לאוויר בהתלהבות, פרויקטים ראשוניים נבחרו ובעתיד הקרוב כבר ירוצו מיילים ודיווחים באתר על הפרויקטים. מהקבוצות טפטפו אנשים חזרה אל הדשא והתחילו הפרידות. לפי חישוב פשוט שעשיתי צריך להכין בלו"ז לפחות חצי יום לפרידות וחיבוקים. אחרת אתה נקלע לנסיעה הביתה בשעות הקטנות של הלילה.

סוף שבוע המשכיות מושלם כבר עמד להיגמר לו, מלא חיוכים נפרדתי לשלום מהחברים, מהמקום, ומהחלל בספסל האחורי של האוטו שלנו, והתכוננתי לנסיעה, אלא שאז טלפון מאמנון הזמין אותנו לקפוץ לקפה בבית של איל שמיר. הזמנה לקפה שנמשכה לארוחת ערב טובה של שקשוקה, גבינות, ושקיעה בתוספת לפגישה עם עוד חבר יקר (צביקה) בקיצור, גם משהו מושלם אפשר לשפר ...
בחזרה, לא צריך יותר מנסיעה של שעתיים כשברקע חדשות כל חמש דקות במקום כל שעה בשביל להבין את חומרת המציאות. היינו במין בועה למשך סוף שבוע, ועכשיו חוזרים למין מציאות קשה. יכולתי לקחת את זה למקום מאוד עצוב וקודר, אבל משום מה יש לי הרגשה טובה שאנחנו הולכים לעשות הרבה דברים טובים (לסביבה, לקהילה ולעצמנו) ושמבין פעילויות ההמשכיות שהולכות לקום, נדאג גם להתייחס למצב וננסה לשפר את המציאות לכל מי שאפשר (בשביל התחלה, אני וטל החלטנו לפתוח את ביתנו למי מהצפון שמחפש לנדוד למרכז עד שיירגע המצב).

באהבה
שי