159
 
159

זמן קסם/ מרב קלין [חוויות ממחנה 2007]


159
כמה מילים שמנסות להעביר משהו מהמשאלה שהוגשמה לי.
בתודה לשי גולן ולצוות המלאכים שהיו שם איתי.

אחרי לילה של קסם, עמוסת חוויות וריגושים, אני מתעוררת לבוקר האחרון של המחנה. מסתכלת על המדבר העצום הזה, שנתן בי כול כך הרבה בשבוע שחלף, ושמחה על כול ההפתעות והמתנות שאני לוקחת עימי לחיים שבחוץ. מחוץ למרחב המופלא שבנינו לנו.

יש סימנים ראשונים של סוף. מתחילים לפרק את האוהלים, ואני מצטרפת לעבודה. מרימה שתי סנדות ולפני שמספיקה להזיזן, שי תופס בהן, מביט בי מחוייך ואומר: "זהו. את סיימת לעבוד להיום".
אני מבינה שזמן ההגשמה של משאלתי הגיע, ועדיין לא מבינה מה עתידה להיות עוצמתו של זמן זה.

לפעמים, בזמן חלימה, אנחנו מתעוררים ומדמיינים לכמה רגעים שהחלום עוד מתרחש. שהתפאורה שתת המודע שלנו העלה בזמן שהעיניים עצומות, עודנה מתקיימת בחדר החשוך.
פעמים הרבה יותר נדירות, המציאות מרגישה כמו חלום.

החלום המציאותי שלי, שהתגשם בזכות שי גולן ועוד כמה מלאכים, התחיל גם הוא בעצימת עיניים. אולי פה זה הזמן להסביר מה הייתה משאלתי. בגדול, ביקשתי להגשים את המוזיקה והאהבה שלי. בקטן, רשמתי לא לפחד. המגשים שלי ידע לקרוא בין השורות והגדלים ולהבין במדויק מה החוויה שהייתי זקוקה לה, ומהם הדרך והעיתוי הנכונים ביותר לבצעה:

אני צועדת.
העיניים שלי עצומות, בידיי אוחזים שני גברים. את שי שמנחה אותי, מזהיר מפני אבנים גדולות, עליות ומכשולים, אני מזהה. זהותם של הגבר שלימיני וקבוצת האנשים שמאחוריי לא ברורה לי. אני הולכת, ורק שומעת קולות. מתחילים לעלות על גבעה. אני מרימה את רגליי לגובה שמכוון אותי הקול המנחה, ואם קצת מועדת, הידיים החזקות שמצדדיי מחזירות אותי למקומי במהירות.
אחרי צעידה של כמה דקות (בחלומות אין זמן מדויק), אנחנו נעצרים. יש סביבי, בתחושה שמגיעה אליי גם מבעד לעיניים העצומות, מעגל של אנשים. שי אומר לי : " עכשיו תפלי לאיזה כיוון שאת רוצה. אנחנו פה להחזיק בך. את בטוחה". מישהו מהמעגל מוסיף : "מרב. אנחנו מאמינים בך, וכאן בשבילך, תמיד. אל תדאגי". אני מתחילה ליפול לכול הצדדים. כול פעם נתפסת, ומוחזרת למקומי. בשלב מסוים אני כבר לא חושבת על העיתוי או המיקום של המעידה. פשוט נותנת לעצמי להשתחרר, נותנת לאנשים שמסביבי, להוביל אותי בידיהם, להחזיק בי כשאפול ולתת חיבוק כשצריך.
מתחילה פריטה נעימה של גיטרה. אני מחייכת כולי. מרגישה את הצלילים והרוח, משחררת את השליטה בגוף, ומתמסרת למעגל. נעים לי ובטוח. ועוד כול מני תחושות ומחשבות שעולות, שהמילים לא יודעות להעביר.

פתאום הנגינה מסתיימת. הם אוחזים בי ומרימים אותי. שורה של ידיים שאני מעליהם. שוכבת ונתמכת. נופלת, לא מפחדת, קלילה ומשוחררת. הידיים מעלות אותי כול פעם יותר, אני משנה גבהים ושומרת על הנשימה והחיוך.

הם מורידים אותי, המון ידיים שמייצבות אותי על הקרקע, ישרה וזקופה. תומכות בגבי עד הרגע הנכון. החלום ממשיך, ושוב חוזר המעגל סביבי. קרוב יותר ממקודם. אני שומעת נשימות סמוכות שמתחלפות בצליל אוםםםםם ממושך. בדיוק ברגע שמתחיל אצלי הרצון המלווה בחשש, שי אומר: "תרגישי חופשי להצטרף כשאת מרגישה". ואני מרגישה, ומוציאה ממני קולות נטולי מחשבה ותכנון. בלי שליטה או מודעות, מנגינה שמגיעה היישר מהלב שמרגיש עכשיו כול כך פתוח וחזק. אני שרה ומתעופפת עם מה שקורה בי וסביבי.

קורה לי משהו, משהו שהכרתי בעבר אך פחדתי לשחזר ולהאמין בו. ועכשיו, שם, במדבר של הקסם המאפשר הזה, עלה בי זיכרון. כשהקול כבר השתחרר, והכול התבהר, מורידים ממני את המטפחת שקשרה את עיניי ואני לוקחת עוד כמה רגעים של שקט בעיניים עצומות. נושמת עמוק את מה שניתן לי. פותחת לאט את עיניי ורואה את כול המלאכים שהיו שם בשבילי. נתנו לי מעצמם ומליבם. העניקו לי חלום שלא ידעתי לבקש בדיוק ובעוצמה שכזאת.

החוויה הזאת, ממשיכה עימי מאז.
כשחזרתי מהמדבר, עלתה בי השראה רבה, וכתבתי שירים רבים. כאלו, עם Feel מעט שונה מאלו שכתבתי בשנה האחרונה, שמזכירים את השירים שלי של פעם. בתקופות של הזיכרון והקסם שכמעט שכחתי במהלך לימודיי בבית ספר למוזיקה השנה.
כששרתי את השיר במסגרת הלימודים, עצמתי בהתחלה את עיניי ודמיינתי את כולכם סביבי.

תודה שהייתם שם וחיזקתם אותי.
תודה שהזכרתם את הכוח של הנתינה האינסופית והאהבה חסרת השאלות.
תודה לשי שידע והבין, והגשים ונתן.

שתהיה לכולנו שנה מלאה בהגשמה, השראה, קסם, שלווה ואהבה.

מרב קלין.