159
 
159

על המחנה נדלק אורח - מיה הוד


159
אחרי מחנה 2004, כתבה של מיה הוד התפרסמה באתר מהות החיים. על אף שהרבה דברים היו שונים משנים עברו, בוודאי כולכם תרגישו הזדהות משהו עם הדברים הכתובים בכתבה.
כולם בלבן, בשיירה, עם גיטרות, שופר, ספר תורה, שישי בערב, פסח לפני שנה, מדבר יהודה. תהלוכה אוספת את האנשים ממתחם האוהלים האישיים, לאורך המחנה ועד לאוהל התפילה לקבל את השבת. מתהדקים למעגלי ריקוד ושירה, אווירת קודש מצמררת באוויר. אם הייתה יציאת מצריים, כך נראה העם שיצא מעבדות לחירות.

מאוהל התפילה, על הצוק שלמעלה, אפשר לראות את ים המלח, ההרים האדומים עם השקיעה, והמחנה כולו פרוש לפנים. האדמה הלבנה סופגת שירת שבת שקטה עם עוצמה של מסה קריטית שעולה דרך הגרון, ומתפשטת בכל הגוף. גוף אחד. רמות כאלה של אחדות יכולות לפתוח שערי שמים, באותו הרגע כל כך פשוט להאמין בזה.

זו היתה השנה הרביעית בה יצאנו למדבר. קבוצת חברים שבאה להטעין מצברים. לפני 5 שנים רצו שלושה חולמים להעביר את חול המועד פסח במסיבה במדבר. ואם מסיבה, אז למה לא להישאר עוד קצת ? ואם נשארים, אז למה לא לעשות משהו משמעותי יותר ? אז הקימו מאהל, בחרו בנושא "לתת לקבל", והפעילו את מחנה ברוח ובחומר במשך כמה ימים.

בפסחים שאחרי, עם טעם של זיכרון מתוק בפה, הצטרפו עוד חברים והנושאים התחלפו ל"להיות בורא", "התעוררות" והשנה "התקרבות". מספר האנשים גדל וכיום ההרשמה נסגרת על 180 חברים. הכללים : אי אפשר להירשם לפחות משבוע, לא מביאים כלבים, האוכל צמחוני וכשר לפסח, ולמרות שיש אבטחה במקום, כל אחד אחראי לעצמו.

היום הראשון מוקדש לבניית תשתית פיסית לחלום. אמצע שום מקום, מצד אחד ים המלח, מכל צד אחר חול וחול. רמפה של צוקים גבוהים מאדמת חוואר, את המכוניות מחנים למטה ושוכחים. עם הציוד עולים למעלה. כל מצטרף רושם את מאווייו לתקופת המחנה ושם בכד המשאלות. אנשים מתפזרים לעזור בבנייה, להעביר סנאדות לאוהל סדנאות, להשקות את העובדים בשמש היוקדת. אין אחראי מוגדר, אבל כולם מתלבשים לתוך תפקידים.

בתום היום יש מחנה : אוהל מטבח, אוהל זולה מרכזי, אוהל יצירה, שלושה אוהלי סדנאות, שירותים ומקלחות מפנקות, טיפי ( אוהל אינדיאני ) לטיפולים, אוהל תפילה, מחסן וסוכת מציל. מה מציל ? הכול עובד פה ככה, יש רעיון, ומיד עושים אותו, לפני שההיגיון מתערב.

גם בפרטים הקטנים, נמצא אלוהים, בעיתון שמונח בשירותים ובסבוניה התלויה באמבטיה. מסוג הדברים שמעלים חיוך ומאחוריהם עומדת גישה שלמה. לפנות ערב, כשרוב המבנים באוויר, אנשים מתפנים לבנות את האוהלים האישיים.

עכשיו הכל מתחיל. המארגנים מוסרים הסברים על מה יהיה לנו פה השבוע, בתכנון, בכללי, כי מה שבאמת יהיה, אף אחד לא יודע, זה תלוי בנו. שום דבר עוד לא תפור לגמרי, יש מקום לשנות, להציע, ליזום.

המחנה הוא זרע, וקורה בו מה שבעצם רוצים, כל אחד על פי כישרונותיו ומעופו. את הפעילויות מארגנים ומעבירים משתתפי המחנה באופן התנדבותי על פי בחירה, וניתן גם להגות פעילויות תוך כדי המחנה, אם עולים צרכים, רצונות ורעיונות חדשים.

זה לא פסטיבל, נוהגים לתקן את המתבלבלים מידי פעם, זה מחנה. אף אחד לא מרוויח כסף, התורנויות נעשות בידי המשתתפים על פי הצרכים : ארוחות, מילוי מים במיכלים, ניקיון, מה שצריך, עושים. לא יעשו, לא יהיה. אין מפעילים ומופעלים, הכול מתהווה יחד.

יש קביעות אבל המועדים גמישים. סדנה מתאחרת בשעתיים כי יש רוח חזקה ואפשר לעוף ככה בתנוחת טאי צ'י, ושיחה על אקולוגיה מעשית נדחית, לא ידוע למתי, כי מי שמעביר אותה יצא לטייל ועדין לא חזר. זמן מדבר. המפגשים הרשמיים היחידים הם הארוחות וסדנה בנושא המחנה "אהבה הלכה למעשה" לדיונים בקבוצות קטנות.

אין מגאפון, הזמנים נקבעים על פי השמש ובאמצעות פעמונים ודרבוקות. כדי לברר על פעילות יש לאתר את האדם שאחראי עליה, אין קיצורי דרך. צריך לדבר עם אנשים, לחפש אותם, להתעדכן פנים מול פנים ולא באמצעות שָלָט או פלאפון.

הזמן עובר בהכרות עם חדשים, או בשוטטות במדבר, או בריצה מסדנה לסדנה, או באוהל לבד. בהתחלה החופש הזה מפחיד, אחר כך מתאהבים, מקשיבים ללב, מה הוא רוצה, ללכת לסדנה או לשקוע בשיחה ? לישון קצת או לשתות קפה באוהל ?

למשל, ערב שהתארגן לו מחול אינדיאני. מדורה. צ'י. עטור נוצות. המבקש מכל אחד לכתוב על פתק את העבדות ממנה הוא רוצה להשתחרר הערב. כל אחד בתורו מקבל את מטֵה, נכנס למעגל ויוצא לחירות בצעקה, תוך השלכת הפתק אל תוך האש. אנשים מייללים את שמות הוריהם, שרים חרישית או מקללים. השקט שבחוץ מגביר את הווליום של הצעקות שבפנים.

אנשים שישבו מאחורי שולחן משרדי, טלוויזיה, או מסך אחר, מתחבקים פה דקות שלמות, נכנסים לשיחות עמוקות בלי הסמול טוקס שלפני. הג'ינסים יורדים לטובת בדים דקיקים, חברים מביאים אחד לשני מתנות שיצרו בעצמם מאבנים ועלים. פחות הגנות, מבטים ארוכים אל תוך העיניים, מנוחה. המדבר תורם את חלקו, חשוף ואחיד, הוא מאפשר את הקילוף הזה, פותח אל האינסוף.

קבוצת מפגרים מגיעה להתארח ביום החמישי למחנה. מתוך הטוב שמוצף במחנה, עולה הצורך לחלוק אותו, לשתף, לעשות טוב גם לזולת. הציעו למי שרוצה לעזור, והודיעו שאפשר להצטרף לסדנאות יחד עם האורחים – בתיפוף, יצירה או הכנת קינוח לארוחת הצהריים. האירוח הביא עמו כזו שמחה גדולה, שבסופו הרגשנו שאי אפשר לדעת מי הרוויח יותר.

בערב האחרון, יש תחושה שאף אחד לא מבין מה זה היה, אבל אף אחד לא רוצה שזה ייגמר. הפעם עולים בשרים על האש, לשם איזון עבור כל הטורפים המתורבתים שצמו השבוע. אחרי הארוחה יש שיירת מלאכים שמתמשכת שעות. מתחבקים, ונוגעים, ואומרים לכל אחד את היופי שלו בפניו. לפנות בוקר מתגבש מעגל שאנשים נדבקים בו אחד אל תוך השני, גוש של טוב, דממה, ומתוכה פתאום פורץ צחוק אדיר, משתולל, שמפר את הבוקר, וצועק : נצחנו !

כי הכל היה שלנו, ופתאום אפשר להבין למה זה לא פסטיבל אלא מחנה.
הולכים לישון לכמה שעות וקמים בבוקר ליום פירוק, פותחים לולאות, עורמים עצים, מקפלים רשתות צל, מנקים, מעמיסים את כל הציוד על המשאית שתחזיר אותו לשבט הצופים המשאיל לנו כל שנה את תכולת המחסן שלו.

נוסעים, וכשמביטים לאחור אפשר לחשוב שזה היה פטה מורגנה. המדבר שב לכלומיותו היפה, גרגירים גרגירים. וכולם חוזרים למשפחות, לעבודה, לחברים, בעיניים בורקות.