159
 
159

Home is where the heart is / מיכל גולן


159
אני יושבת פה, בחדר אוכל הומה אדם. סביבי כולם מנהלים שיחה ערה על ענייני עבודה ו"האם ראית אתמול את...". שמה אוזניות ומוזיקה מדברית חודרת לאוזני, שוטפת אותי ואני סופרת בלב את הימים.
אז אולי אתם פעם ראשונה באתר ואולי בפעם האלף, אבל אני אף פעם לא כתבתי כך מהלב, אז קחו את כל הכתוב פה כחוויה סובייקטיבית של בחורה אחת שעברה מחנה אחד עם בעל אחד וילד אחד.

אז מה זה המחנה, את/ה שואל/ת את עצמך?
זה הכל וזה כלום, יש בו שפע נפשי שלא יתואר בצמצום גמור (או לחרדת חברותי מהעבודה: "אין מקלחות מסודרות?!")
חבורה של אנשים, קבוצה של אוהלים וכל מה שביניהם, אנחנו יוצרים יש מאין.
כשאני כותבת "אנחנו" הכוונה היא לא לי ולקבוצה סגורה של אנשים, אלא גם אליך ולכל מי שבא.
בקיצור, שבוע של אוטופיה.

המחנה יכול להיות בכל מקום, בצפון, בדרום או על הירח, כי כמו שאומרים:
Home is were the heart is
וזה מאוד נכון.

שנה שעברה הייתה הפעם הראשונה שלי, הבחורה ששמעתי ממנה על המחנה הייתה בכלל במעמקי דרום אמריקה.
ואני, שרק עברתי לפריפריה (הוד השרון) מת"א, נפשי בערה למשפחה שהשארתי מאחור בעיר הגדולה.
ארזתי את המטלטלים, את הבעל והילד ושמנו פעמינו לדרום. אין לי אפשרות למנות את מספר הפעמים בהן חשבתי לעשות אחורה פנה. לא מכירה אף אחד, הכל חדש, לא ממש ידעתי איך זה ייראה, וכבר טחנתי לאיש את המוח בדרך, שאולי זה לא ילך ושזה רק לראות איך ומה וששום דבר לא מחייב, ושאם לא מסתדר אוספים הכול ועוזבים... והרי אין אפילו מקלחות מסודרות... אתם מבינים את הרעיון. האמת, כל מה שנאמר לו נאמר בעיקר לעצמי.
הגענו מוקדם בבוקר לנקודת כלום! הכוונה היא כמעט כלום, היה שלט גדול מעל צלייה מסכנה באמצע רחבת עפר ועליו כתוב: WELCOME CENTER, אנשים היו מפוזרים מעל משטחי צלייה גדולים ודנים בינם לבין עצמם.

והרגליים לחששו לי: "מה את עושה פה? את לא מכירה אף אחד, את לא שייכת!!"
אבל לפני שהקולות האלה הספיקו להשתלט על כל כולי, סחבו את האיש לעזור להקים אוהלים, הקטן כבר שיחק בחול, ואני מצאתי את עצמי מגלגלת פתקים על ענף (?!) ומנהלת שיחה קולחת עם היושבים סביבי - וזהו!


המחנה שינה אותי, אותנו כזוג ואותנו כמשפחה.
ה קורה לך, מתגנב בשקט במשך השבוע, במהלך פגישות מהות. יומיים ראשונים רק מתאקלמים, אח"כ עוד יומיים להכיר, ואז פתאום בא המפץ הגדול, השחרור הזה – ההבנה שפה זה הבית.

זו הגדולה של המחנה, תגיעו בנעלי עקב ובמיני או בסמרטוטיאדה. שיער צבוע לאדום כחול סגול או סתם גלח, לא משנה מה, אתם חלק מפה, פעם ראשונה או פעם שמינית, בלי שיפוטיות או סטיגמות ועם המון אהבה.

אז אם אתם חדשים: ברוכים המצטרפים
אם אתם ותיקים: ברוכים השבים

מתגעגעת לכולם ומועצמת רק מהמחשבה על מחנה העצמה.
מיכל